לפני 20 שנים (פאק, הזמן עובר מהר) הייתי קצין תקשוב זוטר במחוז דן של פיקוד העורף, והייתי אחראי בין השאר על תחזוקה ותפעול של מערך הצופרים. לא בדיוק כיכבתי בהשלמה החיילית ולכן שובצתי במה שנחשב אז תפקיד מאוד לא יוקרתי, לא חשוב, לא מעניין וגם די משעמם. חבל שלא נשאר ככה.
ברגע שיש שלום עם האיראנים עם טס לשם לקרוא את לקרוא את לוליטה בטהרן בטהרן
והיום בבוקר פגשתי את בוז'י הרצוג. ככה גיליתי שנינו הולכים לאותו מכון פיזיותרפיה. הבדיחות על עמוד שדרה קלות מידי אז אפשר לוותר עליהן.
אתמול נסעתי לסיטי גב תחתון. באוטובוס הייתה אישה לא לגמרי בסדר. היא צעקה, בכתה, קיללה, שפכה לעצמה מים על כפות הרגליים היחפות. דאגתי שתרד איתי באותה תחנה, שיקרתי שאני מזמין לה מונית ובעצם הזמנתי לה אמבולנס. לא חיכיתי עד שהוא הגיע כי אחרת הייתי מאחר לבדיקה, והגב שלי נורא כואב בשבועות האחרונים.
רואה דוקו על ה-NBA בנטפליקס. אחד השחקנים שם נראה לי ענק. מצלמים אותו פוגש חברים, ולידו הם כולם גמדים. בודק בגוגל מה הגובה שלו. הוא בגובה שלי.
אני יכול לעזור בכל מה שקשור למארוול
הצרצר במשרד שיגע אותי אז טמנתי לו מלכודת. מלכודת דבש. כאילו, צלחת מהפינת קפה עם שליכטה של דבש משפורפרת. הנחתי אותה ליד העציצים שבהם חשדתי שהוא מסתתר. לא זכיתי לראות במו עיניי כי סיימתי לעבוד מוקדם היום אבל שלחו לי סרטון. הוא נפל בפח כמו החרק הרועש והמטונף שהוא. קצת מביך כמה שאני גאה בעצמי.
יש לנו צרצר איפשהו בחנייה של בניין. עכשיו יש צרצר גם בקומה שלי במשרד. אני חי במשל של איזופוס , והמוסר השכל הוא שאני צריך לעשות כמו ואן גוך ולחתוך לעצמי אוזן.
לפעמים בחיים, נגיד עכשיו למשל, אני מרגיש כמו מתאגרף בקרב נגד יריב גדול וחזק יותר. אין לי שום סיכוי נגדו אבל משום מה אני מתעקש לא להיכנע, ורק מקווה שאולי המכה הבאה תהיה זאת שסופסוף תפיל אותי
במטח אתמול לבאר שבע מתו אח ואמא של מישהי שאני מכיר מהעבודה. אם הייתי צריך לדמיין מישהי שיקרה לה אסון כזה, היא האחרונה שהייתי חושב עליה. היא מסוג האנשים שחיים בעולם כאילו הוא זה שצריך לעמוד בקצב שלה. אבל איך אפשר להמשיך לחיות עכשיו?
בבאר שבע עדיין לא סיימו לפנות את ההריסות, האיראנים מכחישים שיש הפסקת אש, מטוסי חיל האוויר לא הספיקו לנחות בחזרה בבסיס - ואצלי בעבודה כבר רוצים שנגיע מחר בבוקר למשרד.
אפשר שלא ינסו להרוג אותי כל הזמן?
אם יש משהו אחד שאפשר להסיק מאירועי השבועות האחרונים זה שלאף אחד אין מושג ושעדיף שכולם יסתמו את הפה, מה שנכון לא רק לעכשיו אלא בכלל
בואו נגיד ככה, מספיק שחייל איראני היה נושם לכיוון הכללי של הטיל לפני ששוגר בשביל שבמקום לכתוב לכם עכשיו הייתי עסוק בלנסות לחלץ את הפלייסטיישן 5 שלי מההריסות
עשיתי טעות שתעלה לי בשעות שינה ושאלתי את צ'אט ג'יפיטי בכמה הטילים מאיראן שפגעו לא רחוק מהדירה שלי היו צריכים לסטות כדי להוריד לנו את הבניין
מצליח לישון בין האזעקות. כועס שבעבודה מצפים מאיתנו לתפקד כרגיל כאילו לא ניסו להרוג אותנו אתמול בלילה.
מנתק איתה קשר, מנסה להגיע לסידור עם האח
ראיתי ארבעה סרטים מסדרת ״יעד סופי״ בסוף השבוע ועכשיו אני חושד בכל קומקום שהוא מנסה לרצוח אותי
כי אם אנשים לא יצלמו ביחד סרטים, סדרות, קליפים, מוזיקה, אפילו פרסומות - אז מה ישאר לנו, עוד יותר לריב על שטויות?
השתתפתי אתמול בצילומים של קליפ בתור ניצב. חוויה נחמדה, אבל פעם אחת הספיקה לי. היום גוגל השיקו עוד מוצר שמתיימר לייתר כמעט את כל האנשים שפגשתי אתמול. זה מעציב אותי.
השבוע למדתי שטורי דעה זועמים ב״הארץ״ וקריאות לחרם בטוויטר לחוד, ומציאות לחוד. עדיין לא החלטתי אם זה מעודד או מדכא.
אני לא רוצה לפרט כי לכו תדעו מי מסתובב פה, אבל קרה משהו בעבודה שאני לא גאה בו בכלל וזה חרא גדול
אני לא מבין למה אנחנו והפלסטינים רבים על שטחים כשיש כל כך הרבה מקום על המצח הענק שלי
אני יודע שאתם לא בפייסבוק אבל אני עדיין שם מדי פעם ותראו על מה הולכים כספי משלם המסים הרוסי
כל כמה ימים אני נזכר שהאפליקציה הזאת קיימת, נכנס, קורא קצת, רואה שכולם חמודים בלי כל החרא המדכא מהרשתות האחרות, מבטיח לעצמי שאכתוב כאן אם יהיה לי משהו מעניין להגיד, אין לי, שוכח
הנה, עכשיו קיבלנו מייל מהמנכ״ל שמזמין את כולם להפגנה בירושלים בשבוע הבא, עם הסעה מאורגנת שיוצאת מהמשרד
בפרומו של עובדה לראיון עם שורד השבי אלי שרעבי השתמשו במנגינה מהמשחק The Last of Us ואני פשוט יודע שיש איזה עורך וידאו מעצבן שמאוד מרוצה מעצמו עכשיו
במקום העבודה שלי יש המון התעסקות באקטואליה, עוד מימי המחאה, אז אני לא מכיר מציאות אחרת. נראה לי שרק עכשיו, כשניסיתי לדמיין מצב שזה לא ככה, הבנתי שזה חשוב לי.
להירשם לעוד סדנת כתיבה? כספי הירושה האלו צריכים להתבזבז על משהו
בפעם האחרונה שלמישהו במשפחה שלי היה קר כל כך חייל גרמני צעק עליו לסתום את הפה ולהמשיך לצעוד
