אמא
תודה לך
על כל אותן פעמים
שהבטת בי בזעם בוער
ואיחלת
הלוואי שייצאו לך ילדים כמוך
כי הוא יצא כמוני
מושלם
בדיוק כמו שהוא
ובדיוק כמו
שאני הייתי
מבלי שתנסי אפילו לראות
שבת בבוקר
י̶ו̶ם̶ ̶י̶פ̶ה̶
ברקים ורעמים, רעמים וברקים
לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים
יש רעמים שמאוד מפחידים
ו̶כ̶א̶ל̶ה̶ ̶ש̶ר̶ק̶ ̶ק̶צ̶ת̶
אמא שותה המון קפה
אבא קורא המון עיתון
וכבר לא ילכו לבקר
חבר שלהם,
אדון שוקו אחר
וכל תמונה כזאת אני מנסה לפענח במי מהם מדובר מתוך הבליל המעונן בשחור ולבן. והחיים והמתים מתערבבים והזמן הוא מעגל שטוח. ואני מבינה שבלי תאריכים שיעגנו אותי ויבהירו מי חי ומי מת אני עוד עלולה ללכת בתיקייה הזו לאיבוד.
אז נוצר מצב שלצד תמונות שצילמתי ביפן לפני עשר שנים מופיעות תמונות מלפני חמש שנים או אפילו מלפני שנה, יוצרות מערבולת מבלבלת של מסע בזמן בלי התחלה ובלי סוף. הבולטות ביותר עבורי הוא תמונות אולטראסאונד של שלל עוברים, חלקם כיום כבר בגן חובה, אחד ישן לי עכשיו על הידיים, ואחד לא זכה לצאת לאוויר העולם.
בתיקיה של תמונות הוואטסאפ בפלאפון שלי לזמן אין משמעות. בגלל שכל התמונות שנשלחו אליי הורדו למכשיר מהענן בבת אחת כשהחלפתי פלאפון, התמונות ירדו בסדר רנדומלי ומסומנות כולן באותו תאריך.
אחת הסיבות שרציתי ילד היא שאוכל לצפות במישהו צומח ומלבלב בעוד אני עצמי, באופן בלתי נמנע, הולכת נובלת.
פינוק לעצמך זה טוב לנפש ❤️
נכון, יש שלוקחים את זה לכיוון הזה. כיף להם ❤️
נהנתי, תודה.
והדיכאון מועצם מהמחשבה על המאמץ הכביר שיהיה כרוך בגישור על הפער הזה - או חמור מכך, שלא נותר לו מספיק מחייו כדי להשלים את המלאכה.
אני חושבת שאחד הגורמים החזקים ביותר לדיכאון הוא כשאדם מבין, במודע או לא במודע, את הפער העצום שבין האדם שהוא לבין האדם שהוא רוצה להיות.
כל הכבוד לך, הלוואי עליי בעל כזה
(קריצה קריצה)
