אין כמו תחושת הביטחון של לרדת ברגל מהר ארבעה קומות (ועוד קומה למקלט) עם כלבה אחת בידיים וכלבה אחת ברצועה רגע אחרי ששמעת פיצוצים אדירים מסביב.
11.03.2026 22:47
👍 13
🔁 0
💬 0
📌 0
אין כמו תחושת הביטחון של לרדת ברגל מהר ארבעה קומות (ועוד קומה למקלט) עם כלבה אחת בידיים וכלבה אחת ברצועה רגע אחרי ששמעת פיצוצים אדירים מסביב.
חוזרת לאופנת שנות התשעים: גרביים, סנדלים ומלחמת מפרץ.
המשרד שלי עד שתיגמר הסוללה (שלי, של המחשב) או עד לשיגור הבא
איזה לילה בלתי
וקיוויתי שלחזור לעבוד היום איכשהו יקל. היה טוב להפעיל את המוח ולראות קולגות ולהבין שהתגעגעתי. אבל גם היום נגמר בנפילה ובקושי. אבל אולי היה יכול להיות יותר גרוע. איזה דבר מעייף זה מלחמה ונפש פצועה והחיים במדינה הזו.
הייתה לי שיחה טובה וקשה אתמול עם הפסיכולוגית. גם כשכל השיט הזה יגמר ויעבור - והוא יגמר והוא יעבור כי ככה זה - אני איכשהו אצטרך להבין איך להתמודד עם כל השיט הפנימי שזה פתח. עשרים שנות הדחקה חלקית וחוסר התמודדות ואז עוד קצת.
כשאני לא מפחדת, כשאני לא עייפה, כשאני לא חרדה, אני פשוט עצובה.
אני מתגעגעת לקונספט של חיים נורמלים.
אחרי שבשבת הראשונה של המלחמה הרגשתי ממש רע מזה שהכלבות קיבלו ארוחת ערב מאוחר מבדרך כלל כי כל הזמן רצנו למקלט (וזה לכשעצמו היה להן קשה, בעיקר ללונה), מאז בכל פעם שאני מספיקה להאכיל אותן בבוקר ובערב ללא הפרעה אני מרגישה הצלחה קטנה.
התחלנו לשחק בזה סתם בשבוע שעבר כדי להעביר את הזמן, אבל הבנזוג שם לב שזה ממש מוריד לי את רמות החרדה וחזרנו לשחק בזה עוד כמה פעמים כששוב עלו לי רמות החרדה.
רגע מוצלח בשיחה עם הפסיכולוגית היום: גיליתי לה משחק שיכול להיות אחלה כלי להתמודדות עם חרדה והתקפי חרדה - בדיוק. בגדול, משחק שצריך לנחש בדיוק 10 דברים שמופיעים בקלף בקטגוריה מסוימת. בפועל - זה מאלץ אותך לחשוב על דברים שהם לא זה שאת הולכת למות ו/או סתם מתה מפחד מהכל.
כמו כן כל המלחמה הזו הגיעה בשיאה של תקופה סופר מעיקה ומרוקנת משאבים נפשיים, אז אין לי רזרבות. רק רצון לשקט ושהכל יגמר כבר.
ניסיתי לדבר השבוע עם הפסיכולוגית על איך רעש של מיירט הציף לי זכרונות מימי באר שבע ואיך הנפש שלי עייפה מעשרים שנה, כמעט, שאני בורחת מטילים ורקטות (לא כולל מלחמת המפרץ), אבל באמצע השיחה הייתה התראה והייתי צריכה לרוץ. איך אפשר להחלים מטראומות כשהן לא מפסיקות לקרות.
עייפתי ממלחמות. עייפתי מטראומה. עייפתי להיבהל מרעשים של אחרים. עייפתי להיבהל מרעש שאני בעצמי עושה. עייפתי מלרדת ארבע קומות. עייפתי מהפחד המצמית.
ואני צריכה מקום לשפוך את זה בלי הדרעק של טוויטר. גם מהדרעק של טוויטר עייפתי.
יש גם תשורות מיוחדות: ציורים שציירו ילדים וילדות שנולדו וגדלו בישראל ונמצאים בסכנת מעצר וגירוש. הציורים צוירו כחלק מסדנת אמנות שהמוקד הפיק והוצגו בתערוכה באוגוסט האחרון. אני כבר בחרתי ציור (חיפוש אחר חופש ושלווה של צ'ריס בת ה-16), בואו לבחור אחד לעצמכם.
causematch.com/hotline2025-...
המוקד פועל להסדרת המעמד החוקי של אותם צעירים וצעירות כדי לאפשר להם לחיות בכבוד, לבנות לעצמם עתיד, לא לפחד מגירוש ולתרום לחברה הישראלית שהם חלק בלתי נפרד ממנה. כל תרומה תוכל לסייע למוקד להגשים את היעד הזה (ועד יום חמישי - כל תרומה שווה כפליים!).
causematch.com/hotline2025-...
אבל הצעירים האלה הם חסרי מעמד חוקי בישראל, אין להם זכויות בסיסיות, הם לא זכאים להוציא תעודת זהות או רישיון נהיגה, הם גם לא יכולים ללמוד או לעבוד במקצועות שדורשים רישוי. הם רוצים להיות חלק מהחיים פה - והמדינה שוב ושוב מסרבת לכך.
מטרת הקמפיין השנה היא לגייס תרומות שיסייעו לקידום מעמדם של צעירים וצעירות מקהילות המהגרים והפלטים בישראל. רובם נולדו בישראל, גדלו והתחנכו פה. הם מדברים עברית, לומדים במערכת החינוך הישראלית ורוצים לחיות ולבנות לעצמם עתיד כמו כל ישראלי אחר בן גילם.
היי שלום, תראו מה זה. לפעמים אני פה. הפעם זה בגלל שגם השנה המוקד לפליטים ומהגרים יוצא בקמפיין גיוס המונים וגם השנה אני מצטרפת בשמחה לסייע בגיוס התרומות למוקד שעושה עבודה חשובה כל כך בהגנה על קהילות חסרות מעמד שחיות בישראל. אפשר לתרום דרך עמוד התרומה שלי בלינק הזה.
causematch.com/hotline2025-...
הקטע זה שמה זה כבר ביטול מפגש של כמה נשים ששואפות לדו קיום ושלום מול חיים בעוצר ובפחד. אבל זה חלק מהעניין. האלימות שלא מאפשרת להיפגש, שלא מאפשרת ליצור אלטרנטיבה, שפוגעת והורסת ומחריבה. כמה נמאס לי.
הייתי אמורה לנסוע ביום חמישי לבית ג'אלה למפגש נוסף עם נשים פלסטיניות, אבל האש שהמתנחלים מבעירים בגדה והמחסומים והעוצר שהצבא מטיל לא מאפשרים תנועה חופשית לפלסטינים, שלא לדבר על הפחד והקושי המנטלי.
בצד החיובי של החיים, וכנראה לקראת ההופעה הצפויה במרץ, רונה קינן שחררה שלושה שירים שהוקלטו בהופעה האחרונה שלה בבארבי. #נצנציםבאוזניים
החיים היו יותר פשוטים בישראבלוג
אנדנדינו בין רשת חברתית של נאצי עם אפליקציה שעובדת סביר ופיד שהצלחתי לאצור בדיוק כמו שאני רוצה לבין רשת חברתית עם אפליקציה מעצבנת שמקרטעת לי ומקפיצה לי אנשים שאני לא רוצה לראות.
מה כבר רציתי, לחיות בשקט בעולם בלי נאצים?
אני חושבת שניסיתי (זה אחד הספרים האהובים על אמא שלי ועל האקס-חברהכיטובה. האקס אפילו קנתה לי פעם מארז של שלושת הספרים הראשונים באנגלית), אבל פשוט לא נתפסתי לזה. במקום קראתי את היידי, פוליאנה ודפי תמר.
מעולם לא קראתי.
צללית של סולם
היה יום עבודה עמוס ויצאתי ממנו עייפה לגמרי. אבל ביציאה מהעבודה היה רגע יפה.
התקנו בסופ"ש פעמון דלת עם מצלמה ואנחנו מקבלים התראה לטלפון על כל פעילות שמתרחשת בחוץ. אז התוצאה היא שעכשיו כל פעם שאחד מאיתנו יוצא או חוזר מהבית הוא מוציא לשון למצלמה כי אנחנו זוג אנשים בוגרים.
הן כאלה גושי פלאף של מתיקות שמשמחות את הלב. האימוץ של כל אחת מהן היה החלטה כל כך נכונה וזה משמח כל כך לראות איך הן נקשרו יותר ויותר אחת לשנייה.